"לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל" — כך מברך בלעם, בעל כורחו, את עם ישראל. פשוטו של פסוק: הקדוש ברוך הוא אינו מביט על עוונות ישראל, שכן אהבתו ומלכותו עמם תמיד. שני שיעורים אלה חושפים מהי אותה מידה, "עין טובה", שגורמת לאדם לזכות שהקדוש ברוך הוא יתייחס אליו כך, וכיצד אותה מידה עצמה היא הסוד שבזכותו ברכותינו — לזולת ולעצמנו — הופכות לברכות של ממש.
מפרש רש"י את הפסוק "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב": ודאי שהקדוש ברוך הוא רואה כאשר יהודי חוטא, אך בכל מצב, גם כשעם ישראל חוטא, "ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ, וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ" — הקדוש ברוך הוא נשאר איתנו, אוהב אותנו, ולא מסתלק. אך יש בפסוק גם דרשה נפלאה, המובאת בשם האדמו"ר מקוצק (בעל "שם משמואל"): "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב" מתקיים כאשר יש יהודי שאינו מסתכל על עוונות חברו, אלא רק על הטוב שבו — כזה יהודי זוכה שגם "ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ", שהקדוש ברוך הוא עצמו נהיה לו לחבר ורע. מבאר החפץ חיים (הלכות לשון הרע, פתיחה, עשין ד): "בדרך שאדם מודד — כך מודדים לו". כאשר האדם דן את חברו לכף זכות, מתמקד רק במעלותיו, כך גם הקדוש ברוך הוא דן אותו לכף זכות. מידת "עין טובה" הזאת — לראות תמיד את היופי שבזולת — היא שקובעת, במידה רבה, האם האדם עצמו נדון לטובה.
מוסיף החפץ חיים ומראה כיצד מידה זו שורשית עוד יותר: חטא המרגלים, שגרם לחורבן בית ראשון, נבע מכך שהמרגלים ראו רק את הרע בארץ ישראל ודיברו רע. וחטא שנאת חינם, שגרם לחורבן בית שני, נבע מכך שהיו רואים את הרע בזולת ודיברו עליו לשון הרע, ומזה הגיעו לשנאה. שני שרשי החורבן, אם כן, הם היפוכה של "עין טובה" — הסתכלות שממוקדת ברע שבזולת. ומידה זו אינה נוגעת רק ליחסים בין אדם לחברו, אלא גם ליחסו של האדם לחייו שלו: מי שרואה את הטוב שבחבר, רואה גם את הטוב שבעולם; מי שרואה את הרע שבחבר, רואה גם את הרע שבעולם, ובמקום להיות שמח כל היום ולהודות, הוא רואה תמיד את הרע.
מסופר על אישה צדקנית, אמו של ראש קהילה, שבשבת פרשת "שירה" נפטרה בבית הכנסת, בשקט, תוך כדי קריאת שירת הים ממש — מיתת נשיקה. בהספד שלה סיפר בנה שני סיפורים: הראשון, שהייתה חוזרת מהכותל המערבי ואומרת: "שמעתי שם אנשים בוכים, זה בוכה על זה וזה בוכה על זה — אני לא מבינה, אני רק יודעת להודות להשם שנתן לי ילדים, בעל, כל כך הרבה דברים טובים — יש לי רק להודות". והשני, שמעולם לא דיברה לשון הרע — לא מפני שנזהרה מהאיסור, אלא מפני שבכלל לא ראתה רע בזולת; היא ראתה רק את הטוב שבכל אחד, ולכן לא היה לה על מה לדבר. אישה שכל מהותה הייתה שירת החיים, זכתה שנשמתה תצא בדיוק בתוך שירת הים. זהו השורש: מי שלא מביט על עוונות הזולת, אלא רואה תמיד את הטוב, זוכה שה' אלוקיו עמו — ומקבל חיים מלאי שמחה, בעולם הזה ובעולם הבא.
שואל אור החיים הקדוש שאלה מעניינת: אם לבלק יש בעיה עם עם ישראל, מדוע ביקש מבלעם דווקא לקללם — ולא ביקש שיברך אותו, "שלא יבואו עלי", "שלא יקרה לי רע"? מבאר אור החיים: יש הבדל מהותי בין כוח הקללה לכוח הברכה של בלעם. את כוח הברכה, למעשה, לא היה לבלעם — הפסוק אומר "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ" (אל תקרא "יְבֹרָךְ" אלא "יְבָרֵךְ") — רק מי שהוא בעל עין טובה יכול לברך את הזולת באמת. בלעם, בעל עין רעה, כשהיה אומר לאדם "בספטמבר תקבל משרה", לא באמת גרם לזה שיקרה — הוא רק ניחש בכוכבים, ולקח כסף על "הברכה" בלי שהברכה עצמה עשתה דבר. אבל את כוח הקללה — כן ידע היטב. כל מקום שהטיל בו את עינו הרעה, נסתם ולא הצליח. וזהו סוד הברכה: מי שרוצה שיהיה טוב לזולת, ברכתו גורמת שיהיה לו טוב באמת. מי שרוצה רק שלא יהיה רע לזולת — זו למעשה עין רעה, וגורמת דווקא שיהיה רע.
בספר "כי רני עקרה" על השמחה וההודיה בהולדת הבת, מבואר טעם נוסף לכך שנוהגים להגיש עוגות וכיבוד בקידוש ובאירועי שמחה: חוץ מהטעם להודות לקדוש ברוך הוא, יש בכך גם עניין שהזולת יברך מכל הלב — כשאדם נותן לחברו מאכל, נפתח לבו, וממילא הברכה שהוא מברך יוצאת מכל הלב. וכך מצאנו אצל יצחק אבינו, שאמר לעשו: "וְעָשֵׂה לִּי מַטְעַמִּים... בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי" — כי כשהלב שבע ואוהב, גם הברכה יוצאת מכל הלב.
אם כן, מה הדרך לזכות ללב אוהב, ללב ששמח בשמחת הזולת, למידת "עין טובה" שהיא מידתו של אברהם אבינו? הדרך היא הרגל ההודיה. להתרגל בכל יום, לפני התפילה, לחפש על מה להודות. להתרגל לחפש תמיד שבח והודיה לבורא עולם, לראות תמיד את הטוב שהקדוש ברוך הוא נותן לנו. ככל שאדם מתרגל לחפש את הטוב שבחייו, כך הוא מתרגל לראות את הטוב שבזולת — ומרוויח עין טובה כלפי חברו, ולב שמברך אותו מכל הלב, ברכה שבאמת מתקיימת. יהי רצון שנזכה כולנו למידה הנפלאה הזאת, לרצות ולשמוח בשמחת הזולת, כתפילתו של רבי אלימלך מליז'נסק: "ותן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו".